פנינו אל שעשוע, האיש של התבלינים
הוא אהב אותנו, הסטודנטים הצעירים
והיה מוכיח אותנו בסיפוריו המסעירים
על קפה שחור, כנאפה ומעט פיצוחים
איילת הודיעה לפתע שהיא עייפה ואני – איך לא – מלווה אותה
בשעת צהריים, מאובקת, פקוקה עד לשכונה היוונית לפתח ביתה
פורקים את סלינו בחדרה הפשוט שיש בו ארון שולחן ומיטה
משתינים לפי תור וממשיכים שיחתנו מה יהיה עליה מעתה?
איילת מפנה אלי עיני שקד גדולות ובורקות
מתקרבת, מחבקת ועוטפת באלפי נשיקות רטובות
[כנראה שפלטתי אי אלו מחמאות ערמומיות..]
"האור בקצה המנהרה?" חולפות בי מחשבות
וגופי ניעור ועולז ומשיב בחיבוק ולטיפות
אל המיטה התחלנו מדדים
ובמהרה ותוך כדי עפו הבגדים
מזיזים, דוחפים פריטים מפריעים
נמרחים ומדדים צמודים צמודים
היא תופסת זין
אני יונק שד
יד בין הרגליים
בום-טראח, צ`יק-צ`ק ומיד
בא "זיין אותי", "כך – קח" היא קוראת
ואני בתנועות מהירות אך לפתע מאט
"תכניס לי עוד – חזק – יופי – בכוס"
ואני גמור, עוד מעט לגמרי רפוס
מה זה הדיבור הזה?! אני נרעש ומאוד המום
מעולם לא שמעתי כך אשה, וגופי אומר גמגום
סולד מסיגנון הדיבור, משהו בי בלום
והמשכתי מתוך הנימוס, מרגיש ממש כלום
לא נורא מנחמת אותי איילת,
זה קורה לפעמים היא אומרת
ואוספת אותי אל חיקה, מנשקת
ואני, אני רוצה רק ללכת
התחיל לי פתאום כאב ראש אני אומר לה
מזועזע מחוסר המקוריות של האמתלה
כן, זה נכון, שתית בירה ואני בקבוק קולה
וראשי במקום אחר, שומע רק בלה-בלה-בלה
נפרדים ליד הדלת בחיבוק והבטחות להיפגש
שממש לא התכוונתי אי פעם לממש
וכבר בקצה הרחוב, בצעד מהיר אני מתאושש
חכו חכו מה אספר לחברה, על איילת של אש!