חלום בלהות

לפני כמה עשורים חיזרתי אחרי משהי, בערך בת עשרים שנראתה קצת מוזר, חופשיה, משוחררת.
בעלת שער שטני ותספורת פוני שהיא גזרה לעצמה (וכך זה גם נראה), כזו מהורהרת.
אבל ממש חמודה.

היינו בקיבוץ, היא מתנדבת ואני בן גרעין, צעיר מלא מרץ, וככה בשדות הכותנה נרקם הקשר.
אני במכנס קצר, בטן שטוחה, שזוף-שזוף, צבע אשכנזי-שוקולד והיא בעלת עור לבן ועדין,
בלבוש מרושל, מכנסי חאקי קצרים גדולים בהרבה ממידתה וריח של קרם גוף שמגרה את הנשמה.
בדרך כלל הפעלתי את הממטרות בשעות אחר הצהריים ואני רצתי יחף, רטוב לגמרי (באמצע הקיץ זה כיף)
לתקן את ממטרות שנתקעו. ובריצה נראו המון קשתות שיצרו המים עם אורות אחרונים של שקיעה.
משהו רומנטי לא מן העולם הזה. וריח האדמה הרטובה והכותנה המושקית מלאו את ריאותי ברעננות מרנינה.

היא עסקה בהדברה של מזיקים והיתה מרוכזת בעיסוקיה…
באחת הריצות נתקלתי בה, כך במפתיע נפלנו על האדמה הבוצית, שנינו מלוכלכים, מזיעים, נוטפי מים.
בשעת בין הערביים, והמים מהממטרות, היא נראתה כל כך סקסית, אירוטית, יפה, ללקק את השפתיים ועוד.
נדלקנו. ראינו את זה בעיניים. התנשקנו נשיקה ארוכה. שלחנו ידיים ומלמעלה הממטרות ממטירות עלינו עוד מים.
מתנשקים , מתבוצצים, ומתנקים בהתזת מים זה על זו וצוחקים ומתנשקים. אבל היתה עוד עבודה שהיינו
חייבים להשלים. וכך נפנינו כל אחד לעיסוקו, מחכים להיפגש בערב.

בערב, אחרי מקלחת והארוחה נפגשנו בפאתי הדשא בקיבוץ, בפינה בלתי נראית כמעט והכל חשוך מסביב ורגוע.
והיא סיפרה לי על אירוע שקרה בילדותה, בארץ מולדתה כשהייתה בת 14 כשש שנים לפני שנפגשנו.
על גבר שפגע בה מינית ולא רצתה לפרט את הפרטים כולם. ו"איך את מתמודדת?" שאלתי, "התלוננת?".
"לא התלוננתי" ענתה, "אני בכלל משכנעת את עצמי שזה היה חלום. וחלום זו אינה מציאות.
כך שבעצם לא קרה דבר!".
הלילה היה קר. לי זה נשמע מוזר, ואולי זה כן פתרון חשבתי ביני לביני, נעשיתי מהורהר.
כך בפשטות כזו, והכל נגמר? ואפשר לחזור לחיים?

נזכרתי בפוני שגזור מוזר. התחבקנו בשקט, חשתי בלחות דמעותיה. שכבנו שקטים, דוממים, אבלים עד הבקר.
והיום, כאשר הן נזכרות, נפגעות איציק מרדכי, חנן גולדבלאט והמון נבלות נוספים. אני יודע שאפשר
"להיזכר רק מחר", או אחרי עשרות שנים, ואין מושג כזה "מאוחר".
כי הזכרון לעולם לא נגמר!